עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קארמה
19/07/2017 14:28
נטלי
אני מנסה להיות קלילה בנוגע לכל זה. אני מנסה להשאר אדישה אל מול הכוח האימתני הזה שיש לך עלי. הכוח הזה שמוציא אותי מדעתי, שמוציא אותי משלוותי. מה יש בך בכלל שגורם לשינה שלי להיות קטועה? מה יש בך בכלל שהורס לי את התיאבון? אתה כל כך שונה ממני. באורח החיים, באמונות, בדיעות, בדיבור, בחוש ההומור. ובכל זאת אתה מטריף אותי. הלסת הגברית, השיער השחור שאתה מעמיד עם קרם לשיער של לוריאל, העיניים החומות שלך... 
אתה הגבר הכי מטעה שאי פעם פגשתי בחיים שלי. 
"אני לא מרגיש כלפייף כלום"
אז למה אתה ממשיך לשלוח לי הודעות? 
"אני מצטער אם חשבת אחרת"
אז למה אתה כל כך נחמד אלי?
"אני לא הטיפוס שמתאהב בקלות"
אז למה אתה מחפש אותי? מתעניין בי? מחמיא לי? מוקסם ממני? מחבק אותי כל כך חזק? נוגע בי בכזאת אינטימיות? לא זז עד שאני אומרת שאני עייפה וצריכה ללכת לישון? 
מה לעזאזל אתה עושה אם אתה לא מרגיש כלפיי כלום?
אני יודעת מה זה בן אדם שלא מרגיש כלום. אני יודעת כי זה מתבטא באפתיות מוחלטת. בחוסר רצון לדבר עם הצד השני. בהתחמקות. בסינונים.
אתה לא מסנן, אתה תמיד זמין,
צוחק מהבדיחות המתאמצות שלי. מסתכל לי עמוק בתוך העיניים ולא מזיז את המבט. 
אתה חושב שאתה לא מטעה אותי?
אתה מטעה אותי!
הפה שלך אומר "אני לא אוהב" אבל הגוף שלך והמעשים מעידים בדיוק את ההפך.
למה אתה נלחם בזה כל כך?

אבל
אין לי באמת זכות לקבל את האהבה הזאת.
רק תפסיק להיות כל כך נחמד. שיהיה לי קל יותר להפרד ממך ומהרגש הזה. להשלים עם זה שזה לא יקרה. ושאין לזה צ'אנס. 
תן לי להבין שזה הסוף
0 תגובות
אופוריה
19/06/2017 09:51
נטלי
השעה קצת אחרי עשר בערב, אני יושבת באוטו שלי ומחכה, אתה מאחר. הלכת לאיבוד. גרמתי לך לנסוע שעה וחצי לעיר אחרת כדי שניפגש. עישנתי כבר 2 סיגריות ואני מרגישה את הריאות שלי עומדות להתפוצץ מרוב רעל וזפת. אני כל כך מתרגשת. הבטן שלי כואבת, מתהפכת. הלב הולם והחזה בלחץ. הידיים חלשות, הרגליים נפולות. כל הגוף שלי דרוך ומחכה לפגישה איתך. 
אוטו נכנס לחניה, זה לא אתה. זה עוד זוג שהגיע לחוף המבודד הזה כדי להתבודד. עוד אוטו נכנס, זה שוב לא אתה. 
איפה אתה?
כבר 22:20.
אוטו שלישי נכנס, אני מזהה שיושב שם שם אדם אחד. זה אתה. אני מזהה את הקוקו שלך. אתה יוצא מהרכב. גבוה, כתפיים רחבות, חולצה צמודה שמבליטה את בית החזה שלך. מכנסי ג'ינס כהים ונעליים סגורות. מי מגיע לחוף הים עם נעליים סגורות?
אני אומרת לך משהו מטופש כדי לשבור את המבוכה העצומה שאני מרגישה. ככה בדיוק תיארתי את זה. שתיקה ואחריה מישהו אומר משהו דבילי כדי ליצור אווירה קלילה. אתה מחבק אותי. חיבוק דוב. אתה כל כך גדול לעומתי. אתה עוטף את כל כולי ואני נמסה לך בזרועות. אני מתרוממת עם קצות האצבעות שלי כדי להגיע לצוואר שלך. אתה כזה גבוה. 
הלב שלי מעט נרגע.
אנחנו נכנסים לתוך החוף. חשוך. יש מעט מאוד זוגות שיושבים על ספסלים שמפוזרים פה ושם. 
אני בוחרת פינה ומוציאה שמיכה שאפשר לשבת עליה. באתי מוכנה.
כל כך כיף איתך. אנחנו צוחקים. אתה עלי ואני עליך.
ואתה לא עוזב אותי. מחבק ומחבק ומחבק. 
והנה מגיעה הנשיקה. הנשיקה הזאת שכל כך רציתי. הלשון שלך כל כך חמה ומלטפת. הידיים הגדולות שלך שעוטפות אותי. אני בעולם אחר. רק אני ואתה. לבד. בתוך בועה. הזמן עוצר מלכת. אין כלום סביב. אני ואתה. אני ואתה. אנחנו.
עוברת שעה ועוד שעה. ואנחנו עדיין בעולם משלנו.
מתחבקים, מתנשקים, נוגעים, מלטפים, מדברים, צוחקים, לוחשים.
אני יושבת קרוב אליך, קרוב כל כך, מלטפת לך את הפנים וטובעת לך במבט. עיני דבש שסוחפות אותי כל כך...
אני רוצה להישאר ברגע הזה לעולם. 

נעלמת.
המילים שלך קרות. אתה קרח.
אתה כבר לא מחפש אותי ולא מחפש לדבר איתי.
לא הודעות בוקר טוב וגם לא לילה טוב.
אני נחנקת. הרגש הזה עדיין כל כך טרי וכל כך מוחשי. הלב שלי עומד להתפוצץ.
אתה כבר לא שם.
אני מתפרקת לחתיכות. קשה לי לישון. קשה לי לאכול. קשה לי לפתוח את העיניים. 
אתה לא שם.
לאן הלכת?

לאן הלכת?

תחזור.
0 תגובות
שנה אחרי
26/10/2016 17:15
נטלי
הצורך המוזר לכתוב מבעבע לי בדם כי רק על הדף ובצורה אנונימית אני יכולה לשפוך את מה שעובר לי בראש מבלי לשמוע את הדעה של הצד שני, שלעיתים איני זקוקה לה בכלל. כמו עכשיו.
למדתי להיות אמא, אמא לילדה מקסימה שמחזירה לי אהבה פי שניים מכל יצור חי ונושם בעולם הזה. אהבה ללא תנאי. למדתי לקבל ולהכיל את הבכי ואת השעות הקשות ביממה אחרי לילה ללא שינה רציפה. שום דבר לא מעניין אותי מעבר ללחזור הביתה אליה. ליצור הזה עם הקול הקטן שאומר "מאמא" כל שניה. לשחק איתה שעה, להאכיל אותה, לקלח אותה ולשים אותה לישון בחדר שלה, במיטה שלה עם נשיקה במצח. 
מעבר לזה, שום דבר לא מטריד אותי באמת. לא הבעיות הכספיות שלאט לאט נעלמות אחרי שהתקבלתי לעבודה ממש שווה עם משכורת יחסית יותר טובה ממה שהיתה לי בעבר במקצוע שעמלתי עליו שנים מחיי. עם אנשים שלמדתי לאהוב ולהסתדר. ואפילו, להפתעתי הגמורה, אני מתגעגעת אליהם בחגים בסופי שבוע ומחכה ליום ראשון כדי להגיע למשרד.
כיף לי, פעם ראשונה בחיי שכיף לי להיות אני.
אפילו שלא חזרתי לפיגורה שהיתה לי לפני ההריון, אפילו שהבגדים היפים שלי לא עולים עלי, אפילו שאני עדיין עייפה כל הזמן בגלל מחסור בשעות שינה. למרות הכל- כיף לי. 
אני לא מבזבזת את הזמן על דברים שעלולים לעלות לי בבריאות הנפשית שלי וקוטעת אותם מההתחלה. 
ייתכן ונסגרתי ובניתי קצת חומות כדי להגן על הלב הרגיש שלי. ייתכן ואני לא אומרת את האמת כולה כשאנשים מדברים איתי. ייתכן ואני מציגה דמות כועסת והחלטית כשאני מציגה את עצמי בפני אנשים. אבל ככה למדתי לחיות עם עצמי בשלום. מבלי להכניס לעצמי מתחת לעור וללב אנשים שבסופו של דבר יעזבו. כי לכל אחד יש את הפינה שלו בעולם. וכל אחד דואג לעצמו. כי אין ברירה. 
למדתי לחיות עם בעלי בשלום, למרות שהוא שונה ממני בתכלית. אבל הוא לא מנסה לשנות אותי והוא לא מפקד עלי. האהבה שלנו שקטה. לא שקטה במובן של חלשה אלא שקטה במובן של- בלי דרמות מיותרות. הוא מקבל את ההחלטות שלי בהבנה. ואנחנו נותנים אחד לשני הרבה מרחב נשימה. למדתי שאי אפשר לצפות מגברים לראות את העולם דרך עיניים של אישה ואם אני רוצה שמשהו יקרה אני צריכה להיות מאוד ספציפית. מאוד נקודתית. 
בזמן האחרון חזרתי לקרוא ספרים וכל מיני סיטואציות שכתובות שם, משום מה, החזירו אותי אחורה 4 שנים. למציאות אחרת שבה היתי בן אדם אחר בעיר אחרת בזרועותיו של איש אחר. שכרגע נראה לי כמו חלום בלהות. ואני מרבה לחשוב עליו. וכמו המזוכיסטית שאני קראתי את השיחות שלנו בפייסבוק מההתחלה, מהיום הראשון, והתחוור לי לדעת כמה היתי תמימה ועיוורת. והוא פשוט הציג את עצמו בתור הבן אדם שחשב שאני רוצה שהוא יהיה. אבל אי אפשר להעמיד פנים לאורך זמן. ובסוף מסכת השקרים שלו התגלתה במלוא תפאורתה. ואפילו היום, אחרי 4 שנים, זה מעביר אצלי צמרמורות בגוף, כשאני נזכרת מה עברתי כשהיינו יחד. אפילו את שמו אני לא יכולה להגיד, שלא לומר לכתוב. 
הלוואי והוא לא היה. הלוואי והיתי מוחקת את הקיום שלו מהתודעה שלי. 
מצד שני, אם לא הוא, לא היתי מבינה עד הסוף מה אני רוצה מבן זוג ואיך אני רוצה שבעלי יהיה. לא היתי מסוגלת להבין עד הסוף... באמת להבין. 

הכל בסדר. 
0 תגובות
הצטברות של כעס
17/08/2015 11:00
נטלי
נמאס לי לראות בכל מקום תמונות מאושרות של אנשים ושל אמהות ותינוקות. זה הכל שקר. תינוקות דורשים ממך כל כך הרבה כוח שזה פאקינג לא יאומן שהאנושות שרדה עד עכשיו. באמת שאם לא היה לי מצפון כל כך נוקשה היתי עושה הפלה. הבוקר היא בכתה שעה וחצי רצוף ופשוט לא נרגעה למרות כל מאמציי. אני ממש לא מבינה איך נותנים לנשים כמוני להביא ילדים לעולם. צריכה להיות וועדה ששוללת מאנשים עם נטייה לדיכאון את הזכות להיות הורים וגם לאנשים טיפשים. נכון, יהיו אנשים שיהיו מזועזעים מהעיניין ויהיו נשים שיצעקו "צאו לי מהרחם" אבל וואלה זה נדרש. לא כולם נועדו להיות הורים. סורי. זאת פשוט עובדה. לא פלא שיש אנשים שהם פשוט דפוקים. אני ממש אבל ממש לא דוגמא לאמא. היא מתחילה לבכות ואני פשוט מאבדת את הצפון. אני לא יכולה לסבול את הבכי הזה. בכל מקום כתוב "כל אמא תדע בשלב מסויים לזהות את הבכי של התינוק שלה" 
ח-ר-ט-א!
לא מבינה תבכי שלה, לא מבינה מה היא רוצה מהחיים שלי. האכלתי אותה, החלפתי לה, נשאתי אותה על הידיים... שום דבר לא מצליח להרגיע אותה. 
בעלי החמוד אומר "בטח כואב לה משהו את צריכה להחזיק אותה על הידיים" כאילו אני איזה רמבו עם 7 טון שרירים. הילדה כבדה! בנוסף לזה, היא מרביצה תוך כדי בכי וזה כואב! 
למה עשיתי את זה לעצמי. למה הסכמתי להמשיך עם ההריון הזה למה? 
גיליתי על ההריון ממש מוקדם. נכנסתי לפאניקה. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני בהריון ושאני רוצה לעשות הפלה. ושאני פוחדת. ובמקום לתמוך בהחלטה שלי. "זה נפלא שאת בהריון! את הופכת לאישה! אל תבכי ואל תדאגי הכל יהיה בסדר אנחנו נעזור לך"
כמה חרטא!!! אלוהים!!!!! 
אחר כך אמא שלי ביקשה לדבר עם בעלי בשביל לברר מה הוא חושב על העיניין. "באמת שאני לא מבין למה היא בוכה, אני ממש שמח שהיא בהריון"
ברור שאתה שמח! אתה לא נשאת אותה בתוך הגוף שלך 9 חודשים. אתה לא סבלת מבצקות, צרבות, עצירויות, פיפי כל רבע שעה, מצבי רוח, קושי ללכת, קושי לישון, התקפי רעב, בחילות, הקאות, סחרחורות, 20 קילו עליה במשקל!!!! קל לדבר מהצד. ושלא נדבר על הלידה עצמה, הצירים, האפידורל, הדחיפות, תחושת האונס שכל שעה נכנסים או רופא או אחות ודוחפים לכוס שלך ידיים בשביל לבדוק פתיחה. ואחרי הלידה, ההנקה, הכאבי בציצי, הטחורים, הדיכאון, תחושת האשמה והבכי הזה!! הבכי הזה שמוציא אותי מדעתי!!!! 
לא סתם בתנ"ך (ואני לא מאמינה גדולה) כתוב "בצער תלדי בנים". כל שניה מזה, זה סבל!!
מלא נשים אמרו לי "שתיהיה לך לידה קלה, שתצאי בידיים מלאות ותהני ממנה"
"תהני ממנה"
"תהני ממנה"
מה לעזאזל יש לי להינות?! מה?!
מזה שאני לא יכולה לישון כמו שצריך כי צריך להאכיל אותה כל 3 שעות? 
מזה שצריך להחליף לה טיטול כל 3 שעות? שהקקי שלה זה לא בדיוק זר של פרחים?
מזה שהיא בוכה ובוכה ובוכה?? 
היתי צריכה לקחת את עצמי בידיים ולהגיד "מצטערת, אני יודעת שאתם שמחים שאני בהריון אבל אני לא, אני נסערת עכשיו ואני לא חושבת בהגיון, אני מאוד אמוציונלית ובגלל שאתם שמחים שאני בהריון אני רוצה להשאיר אותו אבל לאמיתו של דבר, אני ממש לא רוצה להיות אמא לא עכשיו בכל מקרה"
כן.
זה מה שהיתי צריכה להגיד.
אבל עכשיו מאוחר מידי.
ויש לי ילדה על הידיים. והיא לא אשמה שאמא שלה מטומטמת להחריד. והיא מתוקה מאוד. ואני מרגישה אשמה מאוד גדולה על זה שאני כותבת את הדברים האלה. הלב שלי כואב בצורה מאוד קשה. 
אני באמת רוצה לגדול מעבר לדברים האלה. אני רוצה לגדול מעבר לאגואיזם שלי. ולהינות ממנה כמו שכולם אומרים. אבל כרגע אני פשוט לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לראות את היופי הזה שכולם רואים.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. 
הכעס הזה גדול מידי. 
והוא רוצה ילד נוסף. בחלומות שלו. אין סיכוי בעולם שאני אעבור את זה שוב.
עליה אני אקח אחריות ואני אעבוד על עצמי. אני אלך לטיפול באיזשהו שלב. כשאני אמצא כוחות להרים את עצמי מהאגו הזה שנפלתי אליו. כי היא לא אשמה. היא ממש לא אשמה שהיא נולדה למציאות הזאת. לאמא כזאת. אני אעשה מאמץ בשבילה. אבל זהו. לא בשביל עוד ילד. תשכחו מזה. 
0 תגובות
שקרים
08/08/2015 16:14
נטלי
מי שאמר שילדים זה שימחה, שיקר. 
מי שאמר שכסף לא קונה אושר, שיקר.

0 תגובות
אין כותרת
02/08/2015 13:19
נטלי
מאז ומעולם היתה לי בעיה עם תקשורת. תמיד הנחתי שאנשים באמת מצפים ממני להגיד את האמת. אבל זה לא נכון.. הם רוצים לשמוע איזשהי אמת מעוותת שתתאים להם ולמצב הרוח שלהם באותו רגע. אין אפילו בן אדם אחד שאני מכירה שרוצה לשמוע אמת אובייקטיבית. חבל שלקח לי 26 שנה בשביל להבין את זה. כולם מזוייפים בקטע הזה. מעמידים פני צדיקים המעוניינים באמת אבל למעשה לכל אחד יש נחמה בעולם השקרי שהוא חי. גם אני כזאת. ואני רק רוצה לחשוב שאני היוצאת דופן. ושאני יכולה להתמודד עם איזשהי אמת קוסמית שתאפס אותי ותשלח אותי לדרך נאורה יותר. אז יוצא שאני אומרת את האמת שלי למישהו שלא באמת מוכן לשמוע אותה, אני מקבלת את אותו הדבר, נעלבת. ומתרחקת. ואז אני בודדה ולא מבינה למה אין לי חברים. וחוזר חלילה.
תמיד חשבתי שאני מרכז העולם. שאני מיוחדת במינה עם ראיית עולם שלא משאירה שום דבר לספק. וכהיותי כזאת, על כולם לרדוף אחריי. ולחפש אותי. ולכן נמנעתי מלשמור על קשר עם אנשים. ותמיד ציפיתי מאנשים אחרים לעשות את זה. לשמור איתי על קשר. וכשאנשים התלוננו, תירצתי את זה בכך שאני שונאת לדבר בטלפון לדוגמא. אבל זה בולשיט. אני רק רוצה שירדפו אחריי. אני רוצה להרגיש מיוחדת. האושר שלי תלוי במידה מסויימת במה שאנשים חושבים עלי, למרות שאני טוענת שלא אכפת לי מדעתם של אחרים עליי. אני שקר אחד גדול. 
הרי ברור שאכפת לי.
והנה אני לבד. לגמרי לבד. 
אפילו בעלי במידה מסויימת התרחק ממני. הוא אוהב אותי אני יודעת, אני מרגישה. הוא גם מזכיר לי את זה כל יום. אבל אין לנו כל כך כבר על מה לדבר. רק על היום יום, על השעגרה, על הבעיות שצריך לפתור... ודברים שהם סתמיים. 
נראה לי שהוא פשוט פוחד מהתגובות שלי. כמו שכולם פוחדים מהתגובות שלי. אני מאוד קיצונית. הלוואי ולא היתי. הלוואי ולא היה לי אכפת מכל הדברים הקטנים האלה. כמו למשל שבן אדם חייב לעמוד במילה שלו. בהבטחה שהוא הבטיח למישהו אחר. הלוואי והיתי יכולה להחליק כשבן אדם דופק ברז או מתחמק ממשהו... או אומר "כן חייבים לשבת מתישהו" אבל לא באמת מתכוון לזה.
אני לוקחת דברים יותר מידי פשוטו כמשמעו. אני צריכה להיות קלילה יותר. ולא להתאכזב מכל דבר. כמו שהתאכבתי למשל ממנה. שכבר עברו כמעט 4 חודשים ואני עדיין מנתחת את זה בראש שלי. 
ואפילו ל', עוד מישהי, שעושה רושם של בן אדם שונה מאחרים אבל באה אלי ושומרת איתי על קשר רק כשהיא בבעיות עם הבן זוג שלה.
ואני תוהה לעצמי "להגיד לה או לא?".... מצד אחד זה מאוד מפריע לי. מצד שני, האם זה שווה את זה? להתחיל לדבר על זה? הרי זה ירחיק ביננו לגמרי. זה בטוח לא יקרב ביננו. אנשים לא אוהבים הרי לשמוע את האמת, לא משנה כמה הם חושבים שכן. והנה אני שוב דורכת במקום. 
בסופו של דבר אני הבעיה.
הרחקתי כל בן אדם אי פעם שהיה קרוב אלי. שרצה בחברתי. 
אני לא יודעת מה השורש של זה.
אני לא יודעת מאיפה זה נובע.
אני רק יודעת שאני מרגישה לבד. לבד. לבד.
ושזה הולך איתי כל יום. לכל מקום. ואני צמאה לחברה. אני צמאה למישהי או מישהו לדבר איתו, לרכל איתו, לצחוק איתו. 
אני מנסה. באמת שאני מנסה. מנסה למצוא מכנה משותף עם כל מיני אנשים. לגבי הורות, לגבי מוזיקה, לגבי פוליטיקה.. אבל זה מרגיש כ"כ מאולץ וכ"כ חד צדדי. בא לי להקיא. 
למה אף אחד לא נלחם עלי יותר?
0 תגובות
נוסע סמוי
16/07/2015 12:03
נטלי
אני אגואיסטית. לא משנה מה ומתי אני תמיד אחשוב קודם כל על עצמי. אני יותר חשובה מכולכם. לא מעניין אותי הכאב שלכם, הצרות שלכם, הדאגות שלכם, ההתחייבויות שלכם. לא, זה פשוט לא מעניין אותי. כי אני קודמת לכל. למה אתם בכלל תוהים לעצמכם שזה יכול להיות אחרת?
אתם הרי אשמים בסבל שלי. אתם אשמים שאני כל הזמן בוכה. שאני כל הזמן עצבנית. 
הרסתם לי את החיים.
אמרתם לי שהכל יהיה בסדר ושנסתדר.
אבל שיקרתם.
והנה אני פה מקללת כל יום בו אני קמה משינה. ורק מחכה לרגע בו אעצום את עיניי ושוב אתנתק מהעולם.
הלב שלי פועם חזק מידי. ואתם לא מבינים.
העיניים שלי רואות יותר מידי. ואתם לא מבינים.

אני חלשה.
0 תגובות
יום הולדת שמח
06/07/2015 00:13
נטלי
מזל טוב מתוקה שלי, מזל טוב ליום הולדתך העשרים ושבע. 

אני מאחלת לך גיהנום על פני האדמה. מאחלת לך שכל יום תאבדי עוד בן אדם שהחשבת לחבר ועוד אחד אחריו, שתדעי בדיוק איך זה מרגיש. 
מאחלת לך לבכות כל יום בלילה מחוסר ידיעה ולקבל התעלמויות חוזרות ונשנות מאנשים. מאחלת לך בדידות. בדידות מהסוג החונק. בדידות אחרי שישבת בבית, בין ארבעה קירות ובהית בחלל במשך ימים ואף אחד לא יצר איתך קשר. אף אחד חשוב מבחינתך לפחות... 
מאחלת לך לשחזר סיטואציות ושיחות שוב ושוב ושוב עד שכבר יכאב לך הראש ועדיין לא תביני מה היה הדבר הזה שאמרת שגרם לאנשים פשוט להפסיק לדבר איתך. מאחלת לך שקט. שלא תשמעי אף אחד מדבר לידך או צוחק. 

מאחלת לך להתחרט אבל אז כבר יהיה מאוחר מידי.

יהיו כאלה שיגידו שאין טעם לשמור טינה ושאין טעם לשנוא ולאחל דברים רעים. אבל מה הם מבינים? 
לכל אחד יש את המישהו הזה. מישהו שחושבים עליו לפני השינה. מישהו שמפריע לנו לישון... עוצמים עיניים ונזכרים ברגעים יותר משמחים. 
ואז נזכרים שזה נגמר. 
ואז מתחילים לחשוב. אולי, אם אני אשלח הודעה, אולי אם אני אגיד משהו, אם אני אדבר... 
אבל זה לא קורה.

אז הנה אני יושבת מול המסך, עם כוס יין, מעט שיכורה ומאחלת לך מרחוק. שתחנקי. תחנקי! 
הלוואי ויהיה לך רע כמו שלי רע! 
הלוואי ותחשבי עלי ויהיה לך מר בפה. 
הלוואי כשתעצמי את העיניים, תראי אותי וימחק לך החיוך מהפנים. 
הלוואי ותצטערי.

ואני אסלח לך.
2 תגובות
התאהבתי בבחורה
02/07/2015 19:50
נטלי
את פשוט עוד מסמר בארון שלי. יש לי הרבה דברים טובים להגיד עלייך. וכשאני חושבת עלייך עכשיו בא לי להקיא כי אני לא יודעת אם זה באמת נכון או שזאת פשוט דמות שכל כך ניסית למכור לי. ואני כמו מטומטמת קניתי. וקניתי. וקניתי.
את לא רזה, את לא נמוכה. את די שמנמנה ואת לא הכי יפה שיש. ואני התאהבתי בך. לא במובן המיני. אני לא לסבית. אני נשואה לגבר. והנה התאהבתי בך. בדמות שלך ובמה שאת מייצגת. 
אישה. אמא.  
שקרנית.
סיפרת לי שהיתה לך דירה משלך כבר מגיל יחסית צעיר ועבדת בעבודה בה הרווחת טוב וכל יום היו אצלך המון חברים. שתיתם ועישנתם. כל יום יצאת למקום אחר. אלכוהול, סמים וסקס. וככה המון המון זמן. היית מאוד פופולרית בגלל הדירה שלך. לא לכולם היתה דירה בגיל הזה. לבד. עצמאות מוחלטת. איזה כיף.
ואז אמא שלך חלתה בסרטן. האבחנה היתה סופנית ולא נתנו לה יותר משנה לחיות. 
נכנסת לבועה. 
ולאט לאט, השמחה והכיף התחלפו באיזשהי דמות. דמות שהיתה קשה לחברים שלך. והם התחילו להיעלם לך. 
והתחלת להרגיש לבד. 
וכעסת עליהם. כי כשהכל היה בסדר הם היו אצלך כל יום בדירה. שתו ונהנו. והזדיינו. 
ופתאום כשאת צריכה אותם, הם אינם. 
וזה מה שאת עושה לי.
אחרי שסיפרת לי שאת יודעת להעריך חברות אמיתית בגלל מה שעברת.
שיקרת לי. 
כשילדתי קבלתי ממך הודעה עלובה בוואטסאפ. 
ואני יותר עלובה על זה שאני ממשיכה לחשוב עלייך. ושאני עצובה שאנחנו לא חברות יותר. 
דיכאון אחרי לידה זה מקום שלא פשוט להיות בו. 
חוסר היכולת להינות ממשהו שאמור להיות הכי גדול ומשמעותי בחיים שלך - מתסכל. ומהיכן אמורים לאגור כוחות אם לא מהחברים והמשפחה? 
אבל את שיקרת לי. את לא חברה. את מעולם לא היית חברה. אני היתי משהו זמני אצלך. בידרתי אותך לזמן מה. וזהו. פה זה נגמר. 
דפוק וזרוק. ממש ככה. 
0 תגובות
להיות אמא
02/07/2015 19:26
נטלי
כבר שישה שבועות אני אמא. 
תאמת?
מיציתי.
אני לא רוצה את זה. 
אני אוהבת אותה, כן. היא מדהימה. היא מתוקה. היא חמודה. היא כבר צוחקת וזה ממיס לי את הלב. 
אבל אני לא רוצה את זה. מה חשבתי לעצמי
אני כל כך מתביישת לכתוב את זה
כל כך מתביישת להודות בזה
אני לא יכולה להיות אמא, אני נוראית בזה... 
אני לא נהנית מזה
אני לא נהנית להניק, אני לא נהנית להחליף טיטולים, אני לא נהנית להחליף לה בגדים.. אני פשוט לא נהנית מזה. 
אני רואה נשים סביבי שכל כך מתלהבות מעצמן ומכל דבר שקשור בזה ואני כל כך לא מתחברת לזה... 
המחסור בשעות שינה, העייפות המתמדת, הגוף שעוד לא חזר לעצמו אחרי הלידה... איך אפשר להינות ממשהו בכלל??
והלידה? הלידה...
אני זוכרת בהריון שהיתי שואלת נשים "איך מרגישים צירים" והן היו אומרות לי "כשזה יגיע את תדעי.."
ואז הן היו מוסיפות ואומרות.. "זה שווה כל רגע אחרי שאת מחזיקה את הבייבי שלך"
מצטערת, אבל אני לא רואה את זה ככה. זה היה סיוט. כל רגע ורגע...  ההמתנה הארוכה לתור שלך בחדר לידה, כי אם אין לך פתיחה 10 מיד כשאת מגיעה לשם אז הם לוקחים את הזמן שלהם... הרופאים אדישים ועייפים... והיתה רופאה אחת שבכלל לא טרחה לגדל צלם אנוש והתייחסה אלי כאילו אני גוש בשר וזהו. 
16 שעות היתי בחדר לידה. 16 שעות על הגב, עם הרגליים פתוחות כשמיילדות מתחלפות, דוחפות את הידיים שלהן, בודקות כל פעם אם הלידה מתקדמת... ואני מיואשת ורק ורוצה שזה יגמר כבר..
האפידורל המגעיל הזה שנגמר מהר ואז צריך שוב להזריק... 
גם עכשיו, שישה שבועות אחרי אני מרגישה מאין צמרמורת בגב העליון... אותה תחושה שהרגשתי מהאפידורל. 
והבכי.. הבכי הזה... היא כל הזמן בוכה.. כואבת לה הבטן, היא עייפה, היא רעבה... די!!! אין לי כוחות לזה כבר... 
מה לעזאזל חשבתי לעצמי??? כשאמרתי לבעלי ולאמא שלי שאני בהריון ושאני חושבת שזאת טעות והם שכנעו אותי שיהיה בסדר ושהגיע הזמן שלי להיות אמא ושכולם יעזרו ... למה הקשבתי?? הרי בסופו של דבר אני לבד בזה... אמא שלי כבר מבוגרת ואין לה כוח להיות בייביסיטר כל הזמן.. ובעלי כל היום בעבודה ובלילה הוא עייף מידי בשביל לעזור... ואני??? כל כך קשה לי להודות בזה... אני חושבת עליה... היא כל כך קטנה, כל כך חסרת אונים בלעדיי, כזאת עדינה ומתוקה... יש לה בכי כזה חמוד וקטן...  ואני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה. לא יכולה. 
הלב שלי נקרע בפנים.
ואני לבד. אני לגמרי לבד. כל היום בדירה כבר חודש וחצי בקושי יוצאת. ואין לי כוחות לצאת. הגב כואב והרגליים כואבות. ואני כל הזמן רוצה לישון. ולא יכולה להירדם. כי היא עושה קולות. קולות שאני נלחצת מהם. 
איך יכלתי לעשות את זה לתינוקת הקטנה הזאת? לתת לה להיוולד לאמא כל כך לא יציבה? מה קורה לי?! 
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לאסוף את השברים של עצמי. 

1 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »